גם אני “תלוי באוויר” – החלטתי שאני רוצה להיות ג’ורג׳ קלוני
לא תאמינו, רק לפני לפני שבוע ראיתי לראשונה את הסרט “תלוי באוויר” והאמת שצפיתי בו כמה פעמים כדי להשתכנע שאני רוצה להיות ג’ורג׳ קלוני. אני חושב זה סרט של גברים למרות שהוא לא שום דבר מהסרטים עם גברים מלאים בשרירים או כאלה שיודעים להרביץ. זה סרט שבו אני מזה את עצמי וממש חולם להיות כמו ג’ורג׳ קלוני.
“תלוי באוויר” הוא קאלט גברי מכיוון שהוא סרט על גבר-גבר. קלוני הוא גבר מיומן שתפקידו לפטר עובדים בחברות אמריקאיות גדולות שיורדות מגדולתן לנוכח המיתון. הוא טס מעיר לעיר ומפטר למחייתו, תור שהוא מזהה את נמלי התעופה, המטוסים, שרוולי המעבר וכל הלימבו האחיד וחסר הזהות הזה כביתו האמיתי.
בשלב מסוים הוא מכיר אישה שגם היא נודדת בין נמלי תעופה למחייתה, ומותירה אותו ואותנו עם המשפט שכל גבר חלם לשמוע כל חייו: ״תחשוב עליי כעל עצמה אבל עם וגינה״.
זה סרט שגברים מוצאים בו את עצמם, בעיקר אם הם נמנים על פלנגות ההייטק, העסקים ויתר הענפים שבהם גברים מגלים שהשמיים הם מעבר הגבול שבו ייאלצו לבלות יותר מדי שעות תור שהם צוברים מיילים מהר יותר מעייפות, בדרכם לאיזו ישיבה טרוטת עיניים באטלנטה, ניו־יורק,אורלנדו או סן פרנסיסקו.
היו רגעים שאולי מדובר על סרט דרמה כי הוא מסר עבור אנשי קריירה עכשוויים. מבלים במלונות טובים מכדי להיות בהם לבד, שירות חדרים חסר פנים, דיילות שמכירות אותר בשמך הפרטי “מיסטר”, שיחות טרנס אטלנטיות אנמיות עם משפחה שהשארת מאחור.
במידה מסוימת, הסרט הוא הגרסה הגברית לסרט אחר, “אבודים בטוקיו” – שני סרטים שונים מכל בחינה, שמסתובבים שניהם בטריטוריות הנפשיות של זרות, בדידות, בחירה וכמיהה לרוב בלתי ממומשת לנשמה תאומה שתבוא ולא תגאל אותך…נשים זיהו את עצמן בסקרלט ג’והנסון של אבודים בטוקיו, כפי שגברים מזהים את עצמם בקלוני של תלוי באוויר.
זו הסיבה שהסרט הזה לא עומד לנחות בקרוב במחשבות שלי.. זו הסיבה שראיתי אותו כמה פעמים. ויש עוד סיבה: הסוף. סופו של “תלוי באוויר” השאיר אותי, ובכן, לגמרי תלוי באוויר. או אולי אבוד ועם יותר מידי מחשבות. זה סוף כל כך לא הוליוודי, שעובר על כל כך הרבה כללים. אין כאן האיכויות של קלאסיקה ממשית, אבל יש בו טיפול נדיר ומדוקדק בכל העניינים שאני אוהב.
מאת: נסטור
תלוי באוויר (2009) Up in the Air
מצאת שגיאה? דווחו בתגובה בתחתית העמוד!
