העיר הלבנה: הסיפור מאחורי אדריכלות הבאוהאוס של תל אביב

מי שמטייל ברחובות שדרות רוטשילד, דיזנגוף או בן ציון, ומרים את העיניים מעל חלונות הראווה ובתי הקפה, מגלה עיר שלמה של בניינים לבנים ונקיים, עם קווים אופקיים, מרפסות מעוגלות וחלונות ארוכים. זו העיר הלבנה של תל אביב, אחד הריכוזים הגדולים בעולם של בניינים בסגנון הבינלאומי, שזכה להכרה של אונסק״ו כאתר מורשת עולמית. הסיפור שלה הוא סיפור על אדריכלות, על הגירה ועל חלום לבנות עיר חדשה וחיה.

מבאוהאוס לסגנון הבינלאומי

המונח באוהאוס מגיע מבית הספר לאמנות, עיצוב ואדריכלות שפעל בגרמניה בשנות ה-20 ובתחילת שנות ה-30 של המאה העשרים, תחילה בוויימאר ואחר כך בדסאו. בית הספר קידם גישה חדשה: עיצוב פונקציונלי, פשוט ונקי מקישוטים, שמתאים לחיים המודרניים ולייצור תעשייתי.

בפועל, רוב הבניינים בתל אביב שמכונים בשפת היום־יום בניני באוהאוס שייכים לזרם רחב יותר שמכונה הסגנון הבינלאומי. זרם זה הושפע מבית הספר באוהאוס, אך גם מאדריכלים מודרניסטים אחרים, ובראשם האדריכל השווייצרי־צרפתי לה קורבוזיה. רק חלק קטן מהאדריכלים שתכננו בעיר למדו בבאוהאוס עצמו, ורבים אחרים למדו בבתי ספר שונים באירופה.

המשותף לכולם היה האמונה שאדריכלות יכולה לשפר את חיי האנשים, ושבית צריך להיות מואר, מאוורר ונוח, ולא מקושט ומפואר.

איך הגיע הסגנון לתל אביב

בשנות ה-30, בעקבות עליית הנאצים לשלטון בגרמניה והגירה גדולה מאירופה, תל אביב גדלה במהירות עצומה. העיר הצעירה הייתה צריכה לבנות אלפי דירות בזמן קצר, ובאותן שנים הגיעו אליה אדריכלים צעירים שהביאו איתם את הרעיונות המודרניים מאירופה.

התנאים התאימו במיוחד. העיר נבנתה כמעט מאפס, כך שלא היה צורך להתחשב במבנים היסטוריים. תוכנית האב שהכין המתכנן הסקוטי פטריק גדס בשנות ה-20 קבעה רשת של רחובות, שדרות וגינות ציבוריות שאפשרה בנייה של בניינים בגובה נמוך יחסית, מוקפים במרחב פתוח. והאידיאולוגיה של התקופה, שדיברה על חברה חדשה ושוויונית, התחברה היטב לרעיונות המודרניזם.

התוצאה הייתה עיר שבה נבנו בזמן קצר אלפי בניינים בסגנון אחיד יחסית, מה שהפך אותה לייחודית בקנה מידה עולמי.

ההתאמה לאקלים המקומי

אחד הדברים המרתקים באדריכלות של העיר הלבנה הוא האופן שבו האדריכלים התאימו את הסגנון האירופי לאקלים הים תיכוני החם. באירופה, חלונות סרט ארוכים נועדו להכניס כמה שיותר אור. בתל אביב, עם השמש החזקה, החלונות הוקטנו לעתים קרובות, והמרפסות הפכו עמוקות יותר כדי לספק צל.

כך נולדו כמה מהמאפיינים הבולטים של הבניינים בעיר. הנה כמה פרטים שכדאי לחפש בטיול:

• מרפסות ארוכות ומעוגלות שמטילות צל על החלונות שמתחתיהן.
• חלונות תרמומטר, חלונות צרים וגבוהים לאורך חדר המדרגות.
• עמודים בקומת הקרקע שמגביהים את הבניין ומאפשרים לרוח לעבור.
• גגות שטוחים, ששימשו במקור כמרחב משותף לדיירים.
• קורות ומעקות בולטים שיוצרים משחק של אור וצל על החזית.
• צבע לבן או בהיר שמחזיר את קרינת השמש.

העמודים, שבעברית נקראים לעתים פילוטיס, הם אחד הסממנים החשובים ביותר. הם נועדו לשפר את האוורור ולחבר בין הבניין לגינה ולרחוב.

ההכרה העולמית

בשנת 2003 הוכרזה העיר הלבנה של תל אביב כאתר מורשת עולמית של אונסק״ו. ההכרזה הדגישה את ייחודה של העיר כדוגמה יוצאת דופן לתכנון עירוני ולאדריכלות מודרנית בתחילת המאה העשרים, ואת האופן שבו הסגנון הותאם לתנאים התרבותיים והאקלימיים המקומיים.

ההכרה הזו שינתה את היחס לבניינים. במשך שנים רבים מהם הוזנחו, הטיח התקלף והמרפסות נסגרו בתריסים ובחומרים מאולתרים. מאז שנות ה-2000 העירייה קידמה תוכנית שימור, ובניינים רבים שופצו והוחזרו למראם המקורי, לעתים בשילוב תוספות בנייה על הגג.

השימור אינו פשוט. הוא מחייב איזון בין שמירה על המורשת לבין צורכי הדיירים והעיר המתפתחת. שאלות על גובה התוספות, על החומרים ועל חלוקת העלויות מעסיקות אדריכלים, דיירים ומקבלי החלטות עד היום.

איך לטייל בעיר הלבנה

הדרך הטובה ביותר להכיר את העיר הלבנה היא ברגל. אזורי השדרות רוטשילד, בן ציון וחן, רחוב דיזנגוף והרחובות הסמוכים לכיכר דיזנגוף מציעים ריכוז גדול של בניינים. כיכר דיזנגוף עצמה, שתוכננה בשנות ה-30, היא דוגמה יפה לתכנון עירוני מהתקופה.

כדאי לטייל בשעות הבוקר או אחר הצהריים, כשהאור נמוך ומדגיש את הקווים ואת הצללים על החזיתות. סיורים מודרכים, שמתקיימים באופן קבוע בעיר, מוסיפים הקשר היסטורי וסיפורים על הבניינים ועל האנשים שגרו בהם. מי שמעדיף לטייל לבד יכול להיעזר במפות ובאפליקציות של מסלולי אדריכלות.

השראה מהעיר הלבנה אפשר להכניס גם לבית: קווים נקיים, צבעים בהירים, רהיטים פשוטים ופונקציונליים ואור טבעי הם עקרונות שרלוונטיים לכל דירה.

מורשת חיה

מה שהופך את העיר הלבנה למיוחדת הוא שהיא אינה מוזיאון. אנשים גרים בבניינים, פותחים בהם בתי קפה ומשרדים, מגדלים ילדים על המרפסות ויושבים על הספסלים בשדרות. האדריכלות של שנות ה-30 ממשיכה לעצב את החיים בעיר גם כמעט מאה שנה אחר כך.

כדאי לדעת שהעיר הלבנה אינה מוגבלת לתל אביב בלבד. גם בחיפה, בירושלים ובערים ובמושבים נוספים נבנו באותן שנים בניינים בסגנון הבינלאומי, אם כי בריכוז קטן יותר. בחיפה, למשל, אפשר למצוא דוגמאות מרשימות בשכונת הדר, ובירושלים נבנו בניינים מודרניסטיים בחיפוי אבן, בהתאם לתקנות הבנייה בעיר. ההשוואה בין הערים מראה עד כמה הסגנון היה גמיש והתאים את עצמו לכל מקום.

לסיכום, העיר הלבנה של תל אביב היא סיפור של מפגש בין רעיונות מודרניים מאירופה, צורך לבנות עיר במהירות ואקלים ים תיכוני חם. התוצאה היא נוף עירוני ייחודי שזכה להכרה עולמית. בפעם הבאה שאתם מטיילים בתל אביב, הרימו את העיניים והתבוננו בבניינים. כל מרפסת מעוגלת וכל חלון תרמומטר מספרים חלק מהסיפור.