הפנתר השחור: וואקנדה לנצח מצטיין מבחינת אפקטים מיוחדים, פסקול ומיקס סאונד ובמיוחד השיר של ריהאנה שהולחן לסרט הזה. הסיפור מסקרן ושובה לב, הוא מחזיק את הצופה במתח, אבל, כמו בסרטי מארוול האחרים עם גיבורי על, ההפרקה לא באמת יכולה להיות שלילית, ואם כן, עדיין יש מקום לסרט המשך.
השחקנים שיחקו די טוב, מאוד משכנע במקומות מסוימים.
הפנתר השחור: וואקנדה לנצח לצפייה ישירה, הסרט המלא לא נמצא ביוטיוב
מצאת שגיאה? דווחו בתגובה בתחתית העמוד!
הביקורת של דודי לסרט הפנתר השחור: וואקנדה לנצח
הסרט הראשון של הפנתר השחור כבש אותי ובעצם את אוב הצופים עם הרפתקאותיו של גיבור העל השחור הראשון שהפך לגיבור של שובר קופות עם גיבורי על, והן עם מסר מצורף (“בואו נבנה גשרים, לא חומות”) בסנכרון מלא עם החששות הפוליטיים של המאוחדת מדינות באותה תקופה. שנתיים לאחר מכן נהרג השחקן צ’דוויק בוסמן מסרטן, וסרט ההמשך הפנתר השחור: וואקנדה לנצח נפרד ממנו כראוי. למרות שלא חסרות בו סצנות רגשיות ומחזה ויזואלי, סרטו החדש של ריאן קוגלר סובל מאנטגוניסט לא מעניין ומתחושת דז’ה וו בלתי נסבלת, שמותירה אחריה זכר של “אותו ישן, אותו ישן”.
צריך לומר מההתחלה שלאחרונה קשה לנו יותר ויותר לעמוד בקצב של הסרטים והסדרות המאכלסים את היקום הקולנועי של מארוול ושההתעדכנות בשלל הדמויות, הבריתות והאירועים הפכה להיות יותר מטלה מאשר תענוג. חלפו הימים שבהם יכולת להיכנס לסרט של מארוול בלי “לעשות את שיעורי הבית שלך”, כלומר, בלי שהשקעת יותר מדי, יותר מדי שעות יקרות ויותר מדי נוירונים כדי עדיין להרגיש כאילו אתה שולט בסיפור הולך ומתרחב .
יש לומר גם כאן שהנוסחה המצליחה של מארוול, זו של השקעה עיקשת ביקום המוכר לקהל הגלובלי, הפכה למסמר בארון הקבורה של מקוריות הוליוודית, כאשר התחרות של מארוול מיישמת נוסחאות דומות על מנת לעמוד בקצב.
ההחלטה של אולפני מארוול לא להחליף את בוסמן היא ללא ספק ראויה לשבח, אבל, מעבר להומאז’ שעושים לשחקן עם הרבה יותר השפעה ופופולריות בבית מאשר ברומניה, וואקנדה לנצח מציעה מעט מדי עבור משך הזמן הנכבד שלה (161 דקות), לפעמים. להפסיק את השעמום.
אולי הבעיה הגדולה ביותר של הסרט היא האנטגוניסט, נאמור (טנוך הוארטה), מנהיג של ממלכה תת-מימית שמגיב באלימות כאשר ארה”ב מתחילה לקדוח את קרקעית האוקיינוס בחיפוש אחר הוויברניום שלא יסולא בפז. תסלחו לנו, אבל לא האמנתי ולו למעט מסיפור המקור של הדמות הזו, שבו התסריטאים לא משקיעים כלום מעבר למוטיבציה הראשונית שלו, זו של הגנה על נתיניו.
מסנפיריו על רגליו (זוכרים את הקומדיה כנף או רגל של קלוד זידי?) ועד להופעה המנותקת בצורה מוזרה של הוארטה, נאמור מצליח רק להזכיר לנו שבקומיקס המקורי האנטגוניסט היה מנהיג של אטלנטיס (כיוון שמארוול כבר לא יכלה לחקור עקב כך. להצלחה העולמית של אקווהמן) ושנאמור, נבל בהשראת המיתולוגיה של המאיה, הוא רק פתרון עצירה. ככה זה מרגיש…
אחרת, כשהיא לא ספוגה באבל, וואקנדה פוראבר מציעה את המחזה הרגיל של הכנסת חברים חדשים (כולל מיכאלה קואל) של דורה מילאג’ה לקרב ולמרדף חדש עם כלי רכב שונים, אבל, כפי שאמרתי למעלה, התחושה של אותו ישן, אותו ישן זה מעצבן. הדעה הזו בהחלט לא פופולרית, אבל זה כאילו ציפינו למשהו אחר מהסרט שסוגר את שלב 4 של היקום הקולנועי של מארוול, ואשר מרגיש צנוע באופן בלתי צפוי בהשוואה לנקודות הסיום של שלבים אחרים, כמו הנוקמים. כפי שאמרתי, הסקירה הזו היא תוצאה של “תשישות” שנגרמה כתוצאה מהאינפלציה של סרטי מארוול, ואולי צופים אחרים יאהבו את הסרט, כולל ההתרגשות מסצנת כתוביות הסיום.
4 כוכבים מתוך 5 עבור האפקטים.
