הריבוע (2017) The Square
הריבוע היא קומדיה או יותר נכון סאטירה של עולם האמנות העכשווית. כריסטיאן מנהל את המוזיאון בשטוקהולם והוא הדמות הראשית מובילה באופן מושלם את ההיבטים השונים של תפקידו. הוא יודע כיצד לבנות תערוכה, איך לדבר עם התורמים וגם כיצד לתקשר אך סדרה של אירועים בלתי צפויים יפריעו לחיי היומיום שלו. הוא התגרש, אך מסור לשני ילדים, הוא נוהג במכונית חשמלית ותומך במטרות אצילות. התערוכה החדשה שלו, הריבוע, היא מיצב שמזמין עוברים ושבים לעשות מדיטציה באלטרואיזם על האחריות שיש להם כבני אדם.
לפעמים קשה לחיות לפי העקרונות שלך: התגובה המטופשת של כריסטיאן לגניבת הטלפון שלו מביאה אותו לסדרת מצבים מביכים. בינתיים, סוכנות היח”צ של המוזיאון יוצרת קמפיין בלתי צפוי עבור הריבוע. המשוב הוא מוחץ ומשליך את כריסטיאן ואת המוזיאון למשבר קיומי.
הריבוע לצפייה ישירה בעברית
מצאת שגיאה? דווחו בתגובה בתחתית העמוד!
הביקורת של יונתן
קראתי לפני זמן מה על ניסוי שמסקרנות ילדותית ניסיתי גם בבית. על דף נייר לבן אתה מניח נמלה ולא, אתה לא מצית אותה בזכוכית מגדלת כפי שכנראה חשבת מייד, כמו כמה מוחות חולים שאנחנו 🙂 אלא מצייר סביבו מצולע סגור. בצירוף מקרים, בחוסר ההשראה שלי שמאפיין אותי, ציירתי הריבוע, או ליתר דיוק, את הריבוע בסרט. במבט מלמעלה הסצנה כולה נראית קומית, אך מבחינה מדעית יש לה הסבר. תחושת הריח של חיית-החרק הזו, אליה מתווסף ככל הנראה החומר שהותיר העט על הסדין, מפעילה את כל חיישני האזעקה הפנימיים שלה, שיש לה מעט חיים ואינה מאפשרת לו להסתכן במעבר מעל מחסום דמיוני זה. היא הופכת להיות שבויה בזהירות שלה במרחב פתוח ולא מגודר.
הרעיון של מה שתיארתי לעיל נמצא במידה מסוימת בסרט הריבוע, La Farsa del Arte (2017). התוספת של “פארסה מאמנות” המופיעה בגרסאות הצרפתית, הפורטוגזית, הספרדית ולא רק לפרשנות הכותרת, מאפיינת ביתר נאמנות את ההישג שאני מכין לנתח. הגבולות שהסרט כל כך מודאג מהם סובייקטיביים ולפעמים נראים לעין בלבד. האם אנו זקוקים לסימן שרירותי בשטח כדי להיות שוב אנושי? האם אנו סומכים ומבינים רק בגבולות ההריבוע מכיוון שזה מחייב אותנו להכין כמה כללים? האם אין יותר רגשות אנושיים בכולנו? אלה השאלות הבוערות ביותר של הסרט. צמוד אליהם מגיעים מספר נוסף של נושאים שדרך הצגתו הסרט נוגע בהם לפעמים באופן משיק, לפעמים פרונטאלי. ההבדלים בין המעמדות החברתיים, חוסר השוויון בין חברי החברה, ההגירה, הטיפול האבהי, השטחיות של היחסים, גבולות הסיבולת, מובאים אחד על השני על הטפט. וזה רק לגבי ההקשר החברתי-כלכלי של מטרופולין. מכיוון שלעתים קרובות הדיון מתיר את תחום האמנות, שם הנושא הרגיש “מהי אמנות?” זה נאמר בפתיח של הסרט. אן, בגילומה יפה של אליזבת מוס, מראיינת את כריסטיאן קלייס באנג, מנהל מוזיאון “אקס-רויאל”. בהיפוך התפקידים, כריסטיאן נותן את ההגדרה של אמנות עכשווית לבן זוגו לשיחה, ושואל אותה אם, לוקח את הארנק שלה ומציב אותה כמוצג, זה הופך לאמנות או לא. התגובה של אנה, הדרך בה היא בוחרת להגיב רק באופן מחווה, מייצרת את הרגע המושלם ביותר מכל מה שנראה בהקרנה זו. אישיות של תדהמה לא יכולה להיות מושגת בהצלחה מזו שעשתה מוס. חביב!
נשארתי בחלק האמנותי מוזיאלי של הניתוח, היחיד שהייתי רוצה לפתח מכיוון שאני מוצא את זה מאוד מאתגר, ונשארתי ותהיתי מה בדיוק הפכה האמנות העכשווית. כבר אין בו מיצגים או ייצוגים אמנותיים. המעשה האמנותי הפך למושג יותר מאשר להשגת מיומנותו ושליטתו של היוצר. החזון עדיין קיים, רק התמיכה סוטה ועכשיו נוכל רק להביע את המושג ישירות דרך האדם. האדם הופך לחלק מהיצירה האמנותית. הוא מנוסה באמצעות שילוב של אמצעי פלייבק, וכך נוצר תחושות, מצבי רוח. אמנות, לאחר הגדרה מחודשת, היא תפיסה המושרה באופן חוזר ונשנה. תערוכה מתארחת באולם מסודר במיוחד – גם ארכיטקטורה מעורבת – כלומר מעוטרת, כלומר מוארת, עם אווירת צליל מסוימת ובה יש ייצוגים גרפיים, הקרנות וידאו או מבנים כוריאוגרפיים סמוכים, (וגם לא נוכחות מצטברת אליהם. זה לא נכלל), שאישר את התערוכה, נותן לך יותר ויותר תחושות מוזרות ושונות. זו אמנות עכשווית. האם עדיין ניתן לקרוא לאמנות את כל הזרם האנטי-יצירתי הזה שהחל באמצע המאה הקודמת, עם הופעתו של פיסת הנייר הממוסגרת כמעט לבנה, שכותרתה “נמחק על ידי ציור קונינג” מאת רוברט ראושנברג? מצב שנוי במחלוקת ומטריד נוצר כאשר פסל הרכיבה מול המוזיאון מועבר כדי לפנות מקום להריבוע הניאון. מגולף לפני זמן רב, מתייחסים ל’זבל ‘המתכתי הזה בצורה שהוא נערף במהלך ניסיון התנועה. זהו נושא שיש לחשוב עליו ולעשות לו מדיטציה עמוקה.
למרות שהוא מציע שפע של נושאים מעניינים, הסרט מזויף בבנייה. לדמות הנוצרית שהוא יוצר אין עקביות ואין שיח בתסריט. קל מאוד להעביר את הפרק מטקס ההשבעה של העונה החדשה, מקום בו מבצעים את האמנות האמנותי הכי ראוי לגנאי, תועבה מכל הבחינות. אבל אין שום תוצאה ממה שקרה שם. במקום זאת, בעקבות פרומו מקוון, שנוי במחלוקת שנכון, אך בהתאם לתערוכות, הוא מתפטר. היכן חופש הביטוי, האמנות המודרנית ללא חסמים והיעדר דעות קדומות וגבולות המוטלים על ידי החברה? לא נורמלי שמנהל מוזיאון מוותר על כל כך בקלות על העקרונות שעליהם מבוסס כל המוסד שלו.
כמה מעשי קונדס בכל התשוקות האלה. ציפיתי להיות עדה לסוף מרהיב, עם תהפוכות, אבל כלום. הפארסה הולכת עד הסוף.
מודה בתחושה אישית, אני מודה שלאחר הצפייה הראשונה הייתי מוכן לבטל את הסרט. ישנו על הנושא, נתנו לתרופה שניתנה לי על ידי רובן אוסטלונד להשפיע, הסרט נחשף בפני בערכו האמיתי. זה הישג חשוב עם נושאים עמוקים, רק שקשה לחפור במשמעויות ועליך לתת לו זמן, אולי תיקונים.
מסקנה: סרט על דעות קדומות ועל הצביעות של אלה הרואים שבתפקיד שלהם כאמנים אין להם מעצורים בנאלים כאלה. הזמנה רצינית לדיון על מקומם של צורות ביטוי אמנותיות חדשות ובעיקר של תפיסה נכונה מה המשמעות של חזון. אתגר נוסף הוא הוויכוח על יצירת האמנות וייצוגה. משהו ארעי, דוגמת הכיסאות הנערמים זה על גבי זה והרעש התקופתי של קריסת הבניין כולו, שלעולם לא יוכלו לפנות מקום בבית, בבית או במרחב הציבורי מלבד המוזיאון, האם זה אומר אחר יצירת אמנות? בידיעה שבתום העונה הנוכחית הוא, התערוכה, ייעלם. מה נותר מההישגים הללו? הרבה שאלות כי הריבוע הוא סרט של חקירות רציניות
הריבוע הוא סרט מעניין שווה צפייה – 4 כוכבים
25 באפריל 2021 @ 17:30
הסרט הזה שונה מכל מה שמגיע מאמריקה. משמח שהם הרשו לעצמם לתקוף את החברה המודרנית של ימינו שנראית בלתי מעורערת ושבה תקינות פוליטית השתרשה יותר מדי! אולי הסרט אינו יצירת מופת, כפי שאני מציב אותו, אך בהחלט מדובר במציאות עצובה הנפוצה יותר ויותר בחברה המודרנית.